כשהייתן ילדות בניתן פינות מסתור?

 כילדה הייתי בונה אותן כל הזמן! מזיזה ספה, מותחת סדין, מביאה בובות אהובות וספרים ומדמיינת שאני מנותקת מעולם המבוגרים (המשעמם). כשחברות היו באות אליי, היינו סוגרות את פינת המסתור טוב טוב שאף מבוגר לא יוכל להציץ וזהו! זה היה העולם שלנו. רק שלנו. 

בעולם שיצרתי הרגשתי נפרדות אבל גם ביטחון. שיחקתי במשחקים שקטים וקטנים, הפלגתי על כנפי הדימיון והייתי עטופה בחלומות וגם בבית האמיתי שלי. 

אתן וודאי מכירות את הספר ״הבית של יעל״.

יעל מנסה לחפש לה מקום שיהיה רק שלה, אבל עדיין בגבולות השומרים והמגנים של הבית. 

יעל נעה לעבר נפרדות אבל ההורים עדיין נשארים קרוב.

באמת יש קטע אחד מפחיד שבו יעל בטעות מתרחקת מהמקום הבטוח. 

״בפסיכולוגיה מתייחסים ליצירת פינות מסתור כתקופת ״אימון״ בנפרדות מההורים, ביסוס עצמי לצד ההורה וחווית הביטחון שהבית והנוכחות שלו מאפשרים״, כך מסבירה טל בן דוד סלע, פסיכולוגית בהתמחות קלינית. 

אז… אנחנו מבינות שמעבר לכיף יש גם חשיבות גדולה בפינות מסתור ועכשיו נותר לחשוב: מה יעודד את הילדים ליצור פינות כאלה? מה יעודד אותם לשחק בתוכן?  

ההצעה הכי טובה שלי תיהיה לתת להם לבנות את פינות המסתור שלהם! הציעו לילדים עזרה ותנו להם את הכלים והחומרים הכי טובים לבנייה. בדים טבעים, שאינם כבדים יעבדו מצויין, רהיטים בגובה של הילדים כמו כסא או שידה יהיו גבוהים מספיק בשביל למתוח בינהם בד וליצר מסתור עבור הילדים. עזרו לילדים להחליט מה נכנס לפינת המסתור: מומלץ לכוון למשחקים שקטים. פינות מסתור הן המקום בו ניתן התרכז הודות להפחתת גירויים. חישבו על התאורה, כזו שתאפשר חושך או אור קטן. 

עזרו לילדים לרפד במזרנים או שמיכות את אזור הישיבה. באופן הזה לילדים יהיה נוח לשהות יותר זמן בפינה שיצרו. 

ומה לגבי קישוטים? בוודאי שכן! זה ממש שלב עיצוב הפנים של פינת המסתור. עודדו אותם לטפח את הפינה שיצרו- לתלות ציור שציירו, או קישוט אחר שהם אוהבים. 

אבל רגע מה איתנו המבוגרים?

לפעמים הילדים יזמינו אותנו ולרוב הם יבקשו להיות בפינה שלהם לבד. כמה נפלא שהם יכולים ליצור לעצמם פינות של עולם פרטי מאוד ומוגן מאוד באותו הזמן.